פסק-דין בתיק ת"א 1384-99

מבוא

1.         ביום 8.9.1992 הגיע איתן מור אל התחנה לבריאות הנפש (להלן: " התחנה") בשכונת קרית יובל בירושלים, שם היה מטופל, כאשר הינו חמוש בתת מקלע מסוג "עוזי" ובאקדח מסוג "ברטה", שקיבל ממקום עבודתו בחברת אבטחה. מור פתח באש אל עבר העובדים במקום. מן הירי נהרגו ארבע מהעובדות הסוציאליות בתחנה ונפצעו שתיים מן המטופלות ששהו שם באותה עת. לאחר מכן התבצר מור על גג בית סמוך ובחילופי אש עם אנשי כוחות הביטחון מצא את מותו.

2.         כאמור, מן הירי נהרגו ארבע מהעובדות בתחנה, וביניהן לי גורדון ז"ל (להלן: " גורדון") ו-ויויאן פרקל ז"ל (להלן: " המנוחה"). תביעת עיזבונה של גורדון ז"ל ובני משפחתה נדונה על ידי בבית משפט השלום בירושלים (ת.א. (שלום - י-ם) 8636/99 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.10.06). שם נקבע, כי הנתבעים שם, שהינם גם הנתבעים דכאן, אחראים חלקית בנזיקין לאירוע הרצח ולפיצוי התובעים שם. חלוקת האחריות שנקבעה הייתה כדלקמן: אחריות הרוצח איתן מור בשיעור של 70%, אחריות הנתבעת 1 (להלן: " המדינה" או " הנתבעת") בשיעור של 20% ואחריות הנתבעים 2, 4 ו-5 (להלן: " חברת האבטחה ומנהליה" או " הנתבעים") בשיעור של 10%. יצוין, כי בתובענה של גורדון הצטרף כתובע גם המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") בתביעת שיבוב שהגיש נגד המזיקים.

3.         על פסק דין גורדון שניתן בבית משפט השלום הוגש ערעור לערכאה זו. הערעור נדחה, לבד מן הקביעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי בתביעת השיבוב יכול המוסד לביטוח לאומי לגבות מן המזיקים "יחד ולחוד" (ע"א (מחוזי - י-ם) 9654/06 מדינת ישראל נ' גורדון (לא פורסם, 24.10.07)).

4.         לאחר דחיית הערעור הנזכר נקבע על ידי בהחלטה נפרדת מיום 14.9.09, ולאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון לכך, כי הנתבעים דנן מנועים מלטעון כלפי הקביעות שנקבעו לחובתם בעניין גורדון וכי קביעת האחריות וחלוקת הנזק בין המזיקים שנקבעה בבית משפט השלום בפסק דין גורדון, ושערעור על כך לבית משפט זה נדחה, יהוו משום פלוגתא פסוקה בתובענה זו.

5.         לפיכך, הנושא שנותר במחלוקת בין הצדדים דכאן הוא גובה הפיצוי לו זכאים התובעים, שהינם עיזבונה של המנוחה, בעלה (התובע מס' 2, להלן: " הבעל"), וילדיהם (התובעים 3-4, להלן: " הבן יהונתן" ו" הבן אוריאל" בהתאמה), מאת המזיקים - המדינה והנתבעים.

            התובעים 2-4 הינם יורשיה של המנוחה על פי צו ירושה של בית הדין הרבני האזורי בירושלים (נספח 7 לתצהיר הבעל).

6.         ניסיונות להביא את הצדדים לידי פשרה לא עלו יפה והצדדים נחלקו בכל ראשי הנזק, לרבות בחוות דעת אקטואריות נוגדות שהוגשו מטעמם. לפיכך, נשמעו עדויות התובעים 2-4 ושני עדים נוספים מטעמם. לאחר סיום שמיעת העדויות מטעם הצדדים הוסכם, כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב וכי ימונה אקטואר מוסכם, ד"ר רמי יוסף, אשר הגיש את חוות דעתו לתיק בית המשפט.

נתונים כללים

7.         המנוחה הייתה ילידת 4.5.1952, וכאמור נרצחה ביום 8.9.1992, כאשר הינה בת כ-40 ותוחלת חייה במועד הרצח היתה 42 שנים. מועד לידתו של בעלה- הוא 15.9.1949, מועד לידתו של בנם הבכור - יהונתן - הוא 30.3.1982, היינו היה בן כ-9 וחצי בעת הירצחה של אמו, ומועד לידתו של בנם השני - אוריאל - הוא 31.1.1986, היינו היה בן כ-6 וחצי.

בעת הירצחה הייתה המנוחה בשבוע ה-21 להריונה.

8.         יצוין, כי ב"כ התובעים החל את סיכומיו תוך מתן דגש והרחבה לכך כי עקב חלוף הזמן ממועד הרצח ועד ליום שבו יינתן פסק הדין יש לחייב את הנתבעים מלבד בהפרשי הצמדה גם בריבית מיוחדת, זאת במיוחד לאור ידיעתם מאז מתן פסק הדין בעניין גורדון, כי הינם חייבים בפיצויים לתובעים, ובכל מקרה בפיצויים מוגברים.

אבהיר כבר עתה, כי הסכומים שייפסקו להלן כוללים הפרשי הצמדה וריבית, אלא אם נאמר אחרת. לא ראיתי בנימוקי התובעים משום לפסוק ריבית מיוחדת, או ריבית מוגברת, הן משום שהמדינה אינה חברת ביטוח ואין להחיל עליה בנסיבות את הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כנטען על ידי התובעים, והן משום שהמדינה הסכימה לקבל את קביעת האחריות וחלוקתה כפי שנפסקו בעניין גורדון, והרי גובה הנזק לעולם שנוי במחלוקת (תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

9.         נעבור לבחון טענות הצדדים לראשי הנזק השונים כפי שהתייחס אליהם ב"כ התובעים בסיכומיו.

בסיס השכר של המנוחה

10.       במועד הירצחה עבדה המנוחה במשרה מלאה כעובדת סוציאלית קלינית בתחנה. משכורתה החודשית האחרונה מהתחנה עמדה על סכום של כ-3,400 ש"ח לחודש ברוטו, כולל הפרשות סוציאליות. המנוחה הייתה בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בירושלים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה משנים 1978-9 ותואר שני בהצטיינות מאוניברסיטת בר אילן בעבודה סוציאלית במגמה טיפולית מיום 1.7.84 (ללא הגשת עבודת גמר). לטענת התובעים החלה המנוחה בבירורים הנדרשים לצורך כתיבת עבודת דוקטורט בתחומה וכן פתחה תיקים במס הכנסה ובמע"מ לצורך עבודה כעצמאית. בנוסף, כך נטען, הגיעה המנוחה להסכמה עם ד"ר סטיוארט צ'סנר, מנהל מכון "מטרה" (להלן: " המכון"), לעבוד שם יום בשבוע, 10 שעות ביום, תמורת שכר של 5,040 ש"ח לחודש בשנה הראשונה, ו-20 שעות בשבוע החל מהשנה השנייה לעבודתה במכון, תמורת סכום כפול מכך. לטענת התובעים, יש להתחשב בכל זאת לעת קביעת בסיס שכרה של המנוחה, שאותו יש להעמיד בחמש השנים הראשונות לאחר הרצח על הכנסתה ממקום עבודתה בתחנה בתוספת שכר של 10 שעות במכון, ולאחר מכן בגובה הכנסתה מהתחנה, ובסכום נוסף תמורת 20 שעות עבודה במכון, ובממוצע על סך של למעלה מ - 28,000 ש"ח לחודש, נכון למועד הגשת הסיכומים מטעם התובעים. 

המדינה והנתבעים דוחים את טענות התובעים וטוענים כי אלו בבחינת ספקולציות בלבד ללא כל בסיס ותימוכין, ויש להעמיד את בסיס השכר של המנוחה לכל היותר על השכר הממוצע במשק.

11.         בטרם נבחן טענות אלה כסדרן נבהיר, כי אין לפניי ראיות חד משמעיות לדרך בה הייתה המנוחה פוסעת אלמלא נגדעו ימיה בחטף. כפי שגם הבעל חזר על כך מספר פעמים בעדותו, המדובר ב"ספקולציות" לאשר הדרך או הדרכים בה הייתה המנוחה מנתבת עצמה אלמלא נרצחה בדמי ימיה על ידי הרוצח איתן מור. במסגרת מגבלות אלו עלינו לנסות להעריך ולגבש דעתנו על פי העדויות, המסמכים שהוגשו, ככל שהוגשו, ועל פי מבחן השכל הישר, כאשר יהיה מי שיאמר כי המדובר בניחוש בלבד, ואף הוא לא יהא רחוק מן האמת.

12.א.    קבלת תואר דוקטור. על פי האמור בתצהיר הבעל (סעיף 18(1) לתצהירו), החלה רעייתו המנוחה " בבירורים הנדרשים לצורך כתיבת עבודת דוקטורט בתחומה". בעדותו הוסיף, כי בראש מעייניה של רעייתו המנוחה היה להתקדם בדירוג האקדמי, ולשם כך יצרה קשר עם האוניברסיטה העברית ועם אוניברסיטת בר-אילן, אם כי לא ידע לומר מה היו הדרישות ממנה לצורך הגשת עבודת הדוקטורט. עוד הוסיף, כי אין לו ספק כלל כי הייתה מגשימה מטרה זו (פר' עמ' 25, ש' 2 ואילך).